תמיד כשנסעתי לחו"ל עם אלעד בן הזוג שלי, לא הייתי מפסיקה לשמוע תלונות על המסעדות שבהן ביקרנו. "היה לי בינוני מינוס" הוא היה אומר, או "אין לזה בככל טעם. אני תוהה אם התבלינים נגמרו להם שם במטבח". דבר אחד הוא היה שוכח – שגם על המסעדות בארץ תמיד היה לו מה להגיד. ובכל זאת בכל פעם שטיילנו המשיך להתעקש שהמסעדות בחוץ לארץ לא מגיעות לקרסוליים של המסעדות הישראליות. "בכל הארץ?" היינו שואלים אותו. "לפחות בתל אביב. " היה עונה.
שבוע שעבר גילה אלעד כי כעת נפלה בידו ההזדמנות להוכיח את הטענות שלו. התברר לו שעמית לעבודה מגיע בחודש הבא לביקור מארצות הברית ובשם כללי הנימוס יש צורך לבדר אותו בערבים. לא היה מאושר ממנו - תירוץ נהדר לעשות לתייר סיבוב דאווין בתל אביב ולסעוד במסעדות הכי טובות שיש לעיר להציע. וכל זאת על חשבון כרטיס האשראי של החברה. אלא שכעת הוא ניצב בפני בעיה. "אני מתלבט לאילו מסעדות בתל אביב כדאי לקחת אותו". "לכמה זמן הוא כאן?" שאלתי אותו "אני חושב שלחמישה ימים".
"ואתה צריך לצאת איתו כל ערב למסעדה אחרת?" שאלתי בפליאה. כל מה שקיבלתי בתגובה זה חיוך של חתול שנתנו לו לשמור על השמנת. "אני ממש מרחמת עליך, אומלל שכמותך...". "אני יודע..." נאנח. "הייאוש הזה נשמע כמעט אמין", עניתי. "אין ברירה", הוסיף, "אנחנו נצטרך לעשות עבודת תחקיר מעמיקה. יש המון מסעדות בתל אביב".
לא הייתה לי התנגדות, אחרי הכל... זה למטרה טובה, לא?. כיוון שהזמן היה תחילת הקיץ בחרנו במסעדות ליד הים. שנינו אוהבים פירות ים וכשיש רוח נעימה ולא חם מדי, זה זמן מושלם לאכול קדירה טובה של קלמרי וצדפות. לזה צרפנו שתי מנות דגים – של סלומון ושל בורי – ויין לבן מוגז וקר מאוד. "זה היה מושלם" אמר אלעד, "אבל בשבוע הבא חייבים לנסות גם מסעדה בשרית, אולי הוא לא אוכל דגים?". וכך בשם המטרה המקודשת סעדנו שבוע אחר כך במסעדה נהדרת בנווה צדק, חלקנו סטייק טי-בון מעולה וקינחנו בלימונצ'לו שהצליח לרענן אותנו היטב אחרי הארוחה המצויינת.
בעוד אנו מטיילים בשכונה ונהנים מהגלידה שקנינו שאלתי אותו "ואם הוא צמחוני? או טבעוני?". אלעד עשה פרצוף כאילו בלע צדפה מקולקלת ."טוב..." אמר "אני מניח שצריך לכסות גם את האופציה הזאת...". "אני אעשה את התחקיר" הבטחתי לו. כדי להסיח את דעתו מהאפשרות שעמיתו סובל חלילה מטבעונות, הלכנו למסעדה אחרת שמתמחה באוכל איטלקי והתענגנו על פסטה מלנזנה ועל רביולי בטטה ברוטב רוזה. שבוע לאחר מכן לקחתי אותו למסעדה הטבעונית. הזמנו חציל בלדי, עלי גפן וכיסונים במילוי דלעת ערמונים ובצל. המתקנו את הארוחה ביין מוסקט לבן וסיימנו בקינוח שוקולד וחלבה. אלעד אפילו הודה שהיה לו טעים, "אבל אני עדיין מרגיש רעב" קיטר. לבסוף חיכיתי לשמוע על איזו מסעדה הרעיף עמיתו מחמאות רבות יותר. אלא שאלעד חזר מהארוחות חפוי ראש.
"מה קרה?" שאלתי אותו "כלום..." ענה. רק לאחר סבב נידנודים מסיבי התברר לי כי אותו "תייר" כבר ביקר בתל אביב לא פעם ומכיר אותה היטב. "הוא ניצח" אמר לי והסביר "עשינו התערבות מי מוצא את המסעדה הטובה ביותר והוא ניצח". "טוב", עניתי לו "לפחות זה מוכיח שיש מסעדות בתל אביב שגורמות לתיירים לחזור אליהם". זה החזיר לו קצת מהחיוך "נכון. באמת כשהיינו בארצות הברית אני נזכר שהיה לא משהו בכלל...אני תוהה אם להגיד לו את זה". "אולי עדיף שלא..." עניתי. "צודקת. פעם הבאה שהוא יגיע לביקור אני אעשה תחקיר חדש ואנצח בהתערבות". "כמובן..." אמרתי "ובשביל זה נצטרך לצאת לסבב מסעדות נוסף". "אני בטוח שנשרוד" אמר בחיוך.
רפי - מבקר מסעדות בתל אביב ומחוצה לה
